הזיקנה מאוד מעסיקה אותי. קצה החיים. העמידה על ראש ההר.

הזיקנה מאוד מעסיקה אותי. קצה החיים. העמידה על ראש ההר.

הזיקנה מאוד מעסיקה אותי. קצה החיים. העמידה על ראש ההר. אחרי שטיפסת במשך שנים. נאבקת להגיע למעלה בכל מחיר.
מה יש בו, בקצה? יכולה להיות שם ישיבה מענגת, תחושה של הישגים, של חיים מלאים. במיוחד כשיש עם מי לחלוק את הרגעים הללו.
מישהו שהיה שם איתך, טיפס לצידך. אבל אם ההגעה לשם מלווה בבדידות גדולה, אני מביטה אליה באימה.
בדידות היא טובה בעיני כשהיא נעשית מבחירה. על עצמי אני יודעת שהלבד הוא חוויה מאוד נעימה. שקטה, מרגיעה ומאפשרת ריכוז מלא במה שמעניין אותי.
אבל היא נעשית מבחירה. יש לי את הידיעה שישנה תמיד ברירה. כאשר לבד כזה נעשה בחטף, לעיתים, ואז הוא מאוד נעים.
 אני מנסה לדמיין את תחושת הבדידות כאשר היא הופכת לברירה היחידה. הצורך בחברה הופך לכאב פאנטום.
ישנה תחושה של ידיעה את חווית ה ביחד, אבל היא לא בנמצא. החיפוש אחרי חברה אמיתית, כזו שמתקיימת מתוך רצון ולא מתוך חמלה, לא מתוך תחושה של חובה.
שנותיה האחרונות של סבתא שלי למשל. הן הצטלבו עם השנים הכי מאתגרות שלי, כשהייתי בעיצומה של חוויית האימהות לילדים קטנים, תובעניים.
העולם שלי היה מלא. לא היה לי כוח לנהל שיחות ארוכות, לא היה קל לי להשאיר מאחור את ילדיי ולנסוע לשבת לצד סבתא שלי. השארתי אותה לבד.
שנתיים קודם לכן סבי נפטר. היא ציפתה לחווית הזו. דמיינה עולם שלם של אפשרויות להחליט עליהן לבד. ללא הניקור התמידי מצידו של סבא שלי.
לאט לאט התחוור לה שהיממה בנויה מ 24 שעות ארוכות מנשוא, שעה אחרי שעה. לבד.
 חיפשה עם מי לדבר. חיפשה למי להתלונן, לספר דבר מה. כל דבר. ישנן שעות שהן נעימות תמיד. שעות הבוקר המוקדמות, מלוות בציוץ ציפורים.
האוויר הקריר, האור הרך. הקפה הראשון. כל אלה חולפים. ישנן שעות של תחילת יום ואמצעו להעביר. שעות הצהריים מזמנות מנוחת צהריים שהיא לרב נעימה, בכל גיל.
ולאחריה, הקימה. הקפה, הטוסט עם הלקרדה, רק שיש קושי לבלוע כשאין עם מי להחליף מילה. אולי הביטה בעיתון. אולי הקשיבה לרשת ב', הקריין הגרוני תמיד היה אהוב עליה.
 ולאחר מכן? שעות האור הנסוג. הציפורים המודיעות על הערב המתכונן. ואף מילה. אין מי שישאל שאלה. אין אל מי להחזיר תשובה. מקלחת, אולי ארוחת ערב קלה. יש תחושה של רעב? לא.
אבל משהו להעסיק את הראש איתו. משהו להכניס לפה. מה ללבוש? האם להתלבש? מי רואה? ואז, מה לבשל, היכן לשבת. אולי ליד מנורת הקריאה. האור הרך שלה, היציבה שלה. אולי היא מספקת חברה.
הייתה טלוויזיה. אולי תכנית מצחיקה. ואז קול צחוקה מתגלגל לרגע בחדר הריק, שב אליה, כמה מוזר. העיניים כבדות. פלא. לשטוף פנים. להכניס את השיניים לכוס שמונחת ליד המיטה.
ההחלטה לסור לחדר השינה. הטלויזיה מופנית למיטה. היא מבקשת לשכב, עטופה בקולות הבוקעים ממנה, הנה היא לא לבד.
אבל הקולות מתפוגגים ואז נשמעת אותה צפירה המודיעה על סוף השידור. מוכרחה להגיע שינה. לעצום עיניים. לבקש שנת לילה טובה.
ואם לא? באמצע הלילה להתעורר בחדר הדחוס מחושך. מתוך הרגל לומר את המשפט שכבר לא משרת כלום, 'דב, צריך לעשן'.
היא מזמן לא מעשנת. אבל אולי כדאי? לא, זה מפחיד מדי, אם תשכח את הסיגריה דולקת.
וכך יום אחר יום. מפחידה אותי הזיקנה. מפחיד הגעגוע למי שהיה. מפחיד הריק.
העולם הרחב כל כך מגמד אותך לכדי פירור אנושי ואת בו כל כך לבד.
 סבתא שלי. אם רק הייתי פחות עסוקה בחיי שלי.
רבות נאמר כבר על הזיקנה. אבל לא על זו שלי.