מנוחת הזאבים
שרון רשב"ם פרופ
שנים הם ליוו אותי. הלכו איתי,
שומרים שלא אשכח,
כאבים ישנים
כאבי גדילה. הזאבים.
כאבי ילדות גודלים איתנו ביחד.
מזכרונות קטנים, התפרצות רגשית
הם מתבגרים לכאב עמום, כזה שמגדיר את קווי המתאר שלנו.
מה מותר לידנו. מה אסור.
מאיזו מחווה נתחזק
מאיזו מילה נתמוטט.
וכמו שהם איתנו, כך אנחנו רוצים לברוח מהם
להשתנות
להיות אחרים, בלעדיהם.
אני מנסה להכיר אותם. בשם.
לזהות כל אחד מהם, הזאבים
ולהבין מתי הם מחליטים להתעורר.
אם אוהב אותם, אם אקבל אותם,
הם לא יפתיעו אותי, כשיזכירו לי שהם שם.
אני פשוט אדע
שעכשיו כואב לי בילדות,
והזאב התורן רוצה רק שאדע
לשים לב, להיות ערה,
לא להרדם בשמירה שלי
עלי.